עו"ד מיימרן נ' מכלוף אסרף

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ת' בר-אשר צבן) מיום 9.7.13, אשר דחתה את בקשת המבקש לביטול פסק-הדין שדחה את תביעתו, עקב אי הגשת סיכומיו במועדים הנדחים שנקבעו לכך.

עובדות המקרה בתמצית הן אלה: בשנת 1997 טיפל המבקש, עורך דין, במכירת דירת מגורים, שהייתה שייכת לאמו המנוחה של המשיב (להלן – המנוחה). כספי התמורה שולמו לידי המבקש, וחלקם הועבר על-ידו לבתה של המנוחה, לנכדתה ולמנוחה עצמה. המחלוקת נוגעת ל-50,000$ מתוך כספי התמורה, שהגיעו למנוחה על פי הסכם המכר ונותרו בידי המבקש (להלן – יתרת כספי התמורה). גרסת המבקש בהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים הייתה, כי המנוחה ובנה, המשיב, התייצבו במשרדו, וכי במעמד זה הורתה המנוחה למבקש לשלם את יתרת כספי התמורה בסך 50,000$ לבנה. בהתאם לכך, רשם המבקש המחאה על סך 170,000 ₪ (שוויו של הסכום בשקלים אז). לבקשת המשיב, נרשמה ההמחאה לפקודת חברה בשם א.ח.מ. יוני – מפעלי בניה והשקעות בע"מ (להלן – החברה), שהייתה בבעלות משותפת של המשיב, המבקש ושותף נוסף. גרסת המשיב בקשר לתשלום זה הייתה, כי אכן קיבל המחאה על סך 170,000 ₪ לפקודת החברה, אך לטענתו היווה סכום זה הלוואה שניתנה לחברה על-ידי המבקש, והלוואה זו הוחזרה לו בשני שלבים. המשיב הכחיש שהגיע עם אמו המנוחה למשרדו של המבקש, ולדבריו הוא לא ידע כי סכום ההלוואה נלקח מתוך כספי התמורה.

המנוחה הגישה בשעתו תביעה נגד המבקש לבית משפט השלום, שבגדרה עתרה לחיוב המבקש בסך של 50,000$ מכספי התמורה, אשר לטענתה הוחזקו עבורה על-ידי המבקש כנאמן (ת"א (ירושלים) 8297/04). בית משפט השלום (מפי כב' השופט א' פרקש) מצא, כי הסכום שבמחלוקת שולם לפקודת החברה, וזאת על פי הנחייתו של המשיב. גרסת המשיב, כי הסכום הועבר לחברה כהלוואה – נדחתה, וכך גם טענתו כי ההלוואה הוחזרה. כיוון שנמצא כי לא נותרו בידי המבקש כספים השייכים למנוחה, סבר בית משפט השלום כי יש לדחות את התובענה. ערעורה של המנוחה לבית המשפט המחוזי התקבל ברוב דעות (ע"א (ירושלים) 11344/07). על-פי דעת הרוב (כב' השופטים דרורי ונועם) מעמדו של המבקש בעניין כספי התמורה היה של נאמן. נמצא, כי כאשר קיבל המבקש הוראות מהמשיב בעניין העברת יתרת כספי התמורה לידי החברה, מבלי שבירר עם המנוחה האם העברת הכסף נעשית על דעתה ומרצונה, הוא הפר את חובת הנאמנות המוטלת עליו, ולכן המנוחה זכאית לקבל חזרה מהמבקש את יתרת כספי התמורה. בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט העליון – נדחתה (רע"א 1201/09).

זמן קצר לאחר שנדחתה בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיב ואחותו, כיורשיה של המנוחה. על-פי הנטען בכתב התביעה, כיוון שלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי העביר המבקש את הכספים שבמחלוקת לידי המשיב, הרי שמשחוייב המבקש בהעברת כספים אלה לידי המנוחה, זכאי הוא לקבלם בחזרה מידי המשיב. בהגנתו טען המשיב, כי הכספים שבמחלוקת הועברו על-ידי המבקש לחשבון החברה כהלוואה, והושבו לידי המבקש עוד בשנת 1998. בפסק דין חלקי והחלטה מיום 27.10.10 (מפי כב' השופט ר' וינוגרד) סולקה על הסף התביעה נגד אחות המשיב, בשל היעדר עילה. אחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית, התקיים דיון, שבגדרו הסכימו הצדדים לסכם את טענותיהם בכתב, בתוך פרק זמן קצר.

בהמשך לכך הגיש המבקש שש בקשות מוסכמות להארכת מועד להגשת סיכומיו, מפאת מצבו הבריאותי: הבקשה הראשונה הוגשה ביום 22.10.12, ובגדרה התבקשה ארכה בת ארבעה ימים להגשת הסיכומים; הבקשה השניה הוגשה ביום 30.10.12, ובגדרה התבקשה ארכה בת שבוע נוסף; הבקשה השלישית הוגשה ביום 7.11.12, ובה התבקשה ארכה עד יום 2.12.12; הבקשה הרביעית הוגשה ביום 5.12.12, ובגדרה התבקשה ארכה עד יום 15.12.12; הבקשה החמישית הוגשה ביום 24.12.12, ובה נתבקשה ארכה עד יום 30.12.12; והבקשה השישית והאחרונה הוגשה ביום 13.3.13, ובה נתבקשה ארכה עד יום 3.4.13. בית משפט קמא נעתר לכל הבקשות.

המבקש לא הגיש את סיכומיו גם לאחר שחלף המועד הנדחה האחרון, וביום 22.5.13 הגיש המשיב בקשה למתן פסק דין. בית משפט קמא קיבל את הבקשה ונתן פסק-דין הדוחה את התביעה, תוך שהוא מאפשר למבקש להתייחס לשאלת ההוצאות. בקשת המבקש לבטל את פסק הדין נדחתה בהחלטה מיום 9.7.13. בהחלטה זו קבע בית המשפט, כי "אין לקבל מצב שבו מועדים שקובע בית המשפט הם חסרי כל משמעות, ואפילו אינם בגדר המלצה". בית המשפט התייחס לסיבת מחדלו של המבקש וציין, כי במשך התקופה שבה ביקש המבקש ארכות להגשת סיכומיו, הוא לא הדיר את רגליו מבית המשפט וגם כתבי בי-דין הוגשו מטעמו בהליכים אחרים. בהקשר זה הוסיף בית המשפט, כי גם אם היו פרקי זמן שבמהלכם נבצר מהמבקש להגיש את סיכומיו, הוא לא שוכנע שהדבר נכון ביחס לכל התקופה שמאז הדיון. בהתייחס לסיכויי התביעה צויין, כי ספק אם ניתן לומר כי למבקש סיכוי טוב להצליח בתביעתו, כיוון שבמסגרתה על בית המשפט לפסוק בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 11344/07 שאושר בבית המשפט העליון ברע"א 1201/09.

בקשת רשות הערעור שבפניי כעת נסובה על החלטה זו, ובגדרה טוען המבקש, כי מחדליו נעשו בשל נסיבות בריאותיות חריגות וקיצוניות ולא מתוך זלזול בבית המשפט. לעניין סיכויי התביעה טוען המבקש, כי מתוך הקביעות העובדתיות של הערכאות הקודמות, המהוות לשיטתו השתק פלוגתא, עולה כי יתרת כספי התמורה הועברה לחשבונו של המשיב. לכן, כך הוא גורס, אין בסיס לקביעת בית משפט קמא, כי קבלת טענות המבקש תצריך פסיקה בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי. המבקש מוסיף, כי ההמתנה לסיכומיו אינה בבחינת השקעת זמן שיפוטי, ובמצב זה יש לגלות אורך רוח והבנה למצבו של המבקש ולהורות על ביטול פסק הדין. לחלופין מבקש הוא להורות כי התובענה תמחק ולא תדחה.

בתשובתו מפנה ב"כ המשיב להחלטת בית משפט קמא (מפי כב' השופט ר' וינוגרד) מיום 6.9.10, שבה מציין בית המשפט, למעלה מן הצורך, כי יתכן שעילת התביעה של המבקש התיישנה. זאת כיוון שיכול היה, מיד עם הגשת תביעת המנוחה נגדו, להגיש הודעה לצד שלישי נגד המשיב, ובכך "להעמיד את המחלוקת להכרעה שיפוטית". במצב זה החל, לכאורה, מרוץ ההתיישנות כבר באותה העת. לגישת המשיב, יש לבחון שאלה זו במסגרת בקשת רשות הערעור, "שהרי מה הטעם להחיות תיק בנוגע לתביעה שהתיישנה". המשיב סבור פסיקת הוצאות אינה יכולה לרפא את הפגם בהתנהלותו של המבקש במקרה זה, כיוון שיש לסיים הליך זה שנועד, כך נטען, כדי לאפשר למבקש שלא לשלם את חובו הפסוק.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתשובה לה, ובתגובת המבקש לתשובה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

תקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות) קובעת, כי דינו של בעל דין שלא הגיש סיכומיו במועד שנקבע, כדין בעל דין שלא התייצב לדיון. במצב זה חלה הוראת תקנה 157(3) לתקנות, לפיה בית המשפט רשאי, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה, ובהתאם לכך פעל בית משפט קמא. כידוע, בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות תובע, יש לבחון את הסיבה לאי ההתייצבות וכן את סיכויי ההצלחה של התובע בתביעתו, אם יבוטל פסק הדין. אלא שהדברים אמורים בבעל דין שהתרשל ולא בבעל דין אשר התעלם מההליך המשפטי וגילה יחס של זלזול כלפי חובתו כבעל דין. במקרה כזה רשאי השופט לדחות את הבקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר, על אף סיכויי המבקש להצליח בתביעתו (ראו: ע"א 625/68 מפעל הבניה נ' החברה הדרומית, פ"ד כ"ג(2) 721 (1969); רע"א 6905/11 גולדנברג נ' רובנר (פורסם במאגרים, 31.12.12)).

בבקשה שלפני שב המבקש וטוען כי מצבו הבריאותי לא אפשר לו להגיש את סיכומיו במועד. דעתי בעניין זה היא כדעת בית משפט קמא. המבקש לא צירף מסמכים רפואיים לתמיכה בבקשתו, משיקוליו. גם אם אניח כי מצבו הרפואי של המבקש הוא כמתואר בבקשה, אין די בכך כדי לתמוך בטענתו כי לא יכול היה להגיש את סיכומיו במועד הנדחה שנקבע לכך, או למצער להגיש בקשה נוספת להארכת מועד להגשתם. המבקש עצמו ציין בסעיף 12.3 לבקשתו, כי בתקופת מחלתו טיפל בעניין לקוחותיו, וציין בהקשר זה כי "טעה בית משפט קמא בהתעלמו מהנטייה הטבעית, וכנראה השגויה, של עו"ד הנעדר מסיבות מחלה, להזניח את ענייניו האישיים ולטפל בעניין לקוחותיו, קודם". מכאן עולה, כי מצבו הרפואי של המבקש לא הוביל לכדי נבצרות מוחלטת, ואין בו כדי לתמוך בטענה כי לא היה באפשרותו להגיש את סיכומיו, או בקשת דחייה נוספת קודם הגיע המועד הנדחה. בהקשר זה יש להוסיף, כי בין מועד הדיון (11.10.12) לבין המועד האחרון שנקצב להגשת הסיכומים (3.4.13) חלפו כ-6 חודשים, אשר במהלכם נעתר בית המשפט פעם אחר פעם לבקשות ארכה שהוגשו בידי המבקש. גם אחר שלא הוגשו סיכומי המבקש במועד האחרון שנקבע, המתין ב"כ המשיב פרק זמן משמעותי בטרם הוגשה בקשתו למתן פסק דין בהיעדר.

במצב זה, ניתן לו יומו של המבקש בבית המשפט, אך הוא בחר, משיקוליו הוא, שלא לנצלו. עמדתו של בית משפט קמא, כי בנסיבות אלה אין המבקש זכאי כי תינתן לו הזדמנות נוספת כעת, השמורה לאותם מקרים שבהם הייתה סיבה מוצדקת למחדל, הנה בגדרי שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית לניהול ההליכים שלפניה ביעילות ובהוגנות כלפי כל הנוגעים בדבר, לרבות כלל ציבור המתדיינים. בנוסף, אינני סבורה כי חיוב בהוצאות מהווה מענה שלם ומספק למצב של התעלמות מדעת מההליך השיפוטי (הזנחת העניינים האישיים, כדברי המבקש, לטובת הטיפול בלקוחות), המסכלת את האפשרות לקיים הליך שיפוטי תקין. בעל דין אינו זכאי לצאת מן ההנחה כי מועדים שנקבעו יידחו לבקשתו, ודאי לא כאשר מועדים אלה חלפו זה מכבר. גם אין לקבל את טיעונו של המבקש, כי ההמתנה לסיכומיו אינה בבחינת השקעת זמן שיפוטי. בית המשפט מנהל את זמנו בהתאם למכלול המשימות העומדות בפניו. דחיית הליך הקבוע לסיכומים, פעם אחר פעם, מצריכה עיסוק חוזר ונשנה בהליך זה, ואינה מאפשרת ניהול יעיל של הזמן המוקצה לכתיבת פסקי דין. מצב זה, כמו גם הדיון בבקשה לביטול החלטות שניתנו נוכח מחדלי המבקש, מביא בוודאי לאובדן של זמן שיפוטי, שהוא משאב מוגבל מטבע הדברים, והכל על חשבונם של מתדיינים אחרים.

אף עניינו של המשיב, שנגרר להליך שאין לו סוף, נפגע מהתנהלות זו. בעבר כבר נפסק, כי "שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין שכנגד" (רע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, פ"ד נה(3) 730, 732 (2001)).

משבחרה הערכאה הדיונית לשים קץ להתנהלות הדיונית הפסולה, הרי שפעלה בגדרי שיקול הדעת המסור לה. די בהתנהלותו של המבקש, שהיא בבחינת התעלמות מדעת מהליך משפטי, כאמור, כדי להצדיק אי התערבות בהחלטת בית משפט קמא לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין, אף ללא בחינת סיכויי התביעה. עם זאת, לא למותר לציין לעניין סיכויי התביעה, כי אף אם קבלת תביעת המבקש אפשרית על יסוד הממצאים העובדתיים שנקבעו בהליכים הקודמים, הרי שספק אם אלו יוצרים השתק כלפי המשיב, שלא היה צד להם. בנוסף, היה על המבקש לצלוח את משוכת ההתיישנות, שאינה פשוטה כלל ועיקר בנסיבות העניין.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪ ואלו יועברו מתוך העירבון שהופקד. יתרת העירבון תושב למפקידו.

ניתנה היום, י"א כסלו תשע"ד, 14 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: